החיוב ללדת ילדים נובע משלושה מקורות הלכתיים שונים. כשזוג שוקל לדחות את האפשרות להיכנס להריון או לרווח בין לידות ישנן שתי שאלות יסוד הלכתיות שונות שיש לשקול: האחת נוגעת לעצם ההחלטה על דחיית ההריון הבא, ולמשך הדחיה, והשניה נוגעת לאופן מניעת ההריון.
החיוב ההלכתי להביא ילדים לעולם
הולדת ילדים אינה רק מימוש של תשוקה טבעית, ואפילו לא רק ערך חינוכי ותורני, אלא חיוב הלכתי של ממש.
החיוב ההלכתי ללדת ילדים, נובע משלושה דינים שונים, שחלים בזמנים שונים ובאופנים שונים:
חיוב ראשון- פרו ורבו: לקראת סוף פרק א’ בספר בראשית מופיעה הברכה המצווה על האדם “פרו ורבו ומילאו את הארץ” (בראשית א, כ”ח). זוהי המצווה הראשונה במניין המצוות של הרמב”ם.
ההכרעה ההלכתית היא שיוצאים ידי חובה במצווה זו בהולדת בן ובת, ושמצווה זו חלה על גברים ולא על נשים. יחד עם זאת, לאחר החלת חרם דרבינו גרשום שמונע מהאיש לשאת יותר מאישה אחת, יש לאישה חלק באחריות למימוש החיוב שחל על האיש שנשוי לה.
חיוב שני- “לא תהו בראה לשבת יצרה”: פסוק זה מדברי הנביא ישעיהו (מ”ה, י”ח) מתאר את תכליתו של העולם, שמתפקידם של בני האדם לפתחו באופן הראוי. מפסוק זה למדו חכמים (במסכת גיטין דף מ”א) שעל כל אדם, איש ואישה כאחד, ישנה חובה ליישב את העולם. חובה זו מחייבת לידה של ילד אחד לפחות ולפי חלק מהפוסקים חלה גם על נשים.
חיוב שלישי- “ולערב על תנח ידך”: קיים חיוב נוסף מדרבנן, שלא להסתפק בלידת הילדים שאותם יש מחויבות ללדת בשל החיובים הקודמים, אלא קיימת חובה להמשיך וללדת ילדים נוספים. חיוב זה גם הוא חיוב של הגבר ולא של האישה. מספר הילדים הנוספים ועיתוי ההולדה תלוי ביכולות ובכוחות הפיזיים והרגשיים של בני הזוג.
התייעצות הלכתית בנושאי מבנה המשפחה
כשזוג שוקל לדחות את האפשרות להיכנס להריון או לרווח בין לידות, ישנן שאלות הלכתיות מסוגים שונים שיש לשקול:
סוג אחד של שאלות נוגע לעצם ההחלטה על דחיית ההיריון הבא, ומשך הדחיה.
שאלות אלו צפות ועולות לאור החיוב ההלכתי להביא ילדים לעולם, ולאור האיסורים ההלכתיים השונים שמניעת הריון עשויה להוביל אליהם (כפי שיפורט להלן). חלק ניכר משאלות אלו הוא אישי, וזוג שמתלבט בהן צריך להתייעץ התייעצות אישית עם סמכות הלכתית לבירור השיקולים ההלכתיים הרלוונטיים למקרה האישי שלהם, לאור החיובים ההלכתיים השונים הנוגעים להולדת ילדים.
יחד עם זאת, ישנן שאלות שכיחות שלגביהן אין צורך בפסיקה אישית. כך למשל אישה אחרי לידה אינה צריכה היתר אישי על מנת לדחות את ההיריון הבא. רבנים שונים עשויים להגדיר טווחי זמן שונים שבהם חל היתר כללי זה. שיטת יועצות ההלכה בעקבות שיטת רבותיהן, הרב יהודה הרצל הנקין והרב יעקב ורהפטיג, היא שבמהלך השנתיים שאחרי לידה קיים היתר גורף לדחיית ההיריון הבא. באופן דומה, זוג שכבר יש להם מספר בנים ובנות, וברור להם שכוחותיהם אינם מאפשרים את הרחבת המשפחה בשלב זה, אינם צריכים לקבל אישור הלכתי להחלטתם.
סוג אחר של שאלות הלכתיות נוגע לבחירה בין אמצעים שונים למניעת הריון.
מגוון האיסורים ההלכתיים שמניעת הריון עשויה לגרום להם, מחייבת התייחסות בבחינת כל אחד מאמצעי המניעה הקיימים בשוק, על מנת להבין את המשמעות ההלכתית של השימוש בהם. אופן הפעולה של אמצעים שונים שונה מהותית, ולכן יש צורך לבחון כל אמצעי בפני עצמו. תוכלו לעיין במידע בדף סוגים שונים של אמצעי מניעה ובדפים המקושרים אליו.
בניגוד לשאלת דחיית ההיריון הבא, שקשורה למקרה הפרטי של בני הזוג המתייעצים, עקרונות היסוד של הפסיקה בנוגע לאמצעים השונים אינן נוגעות למקרה ספציפי דווקא. קיימות שיטות הלכתיות שונות ביחס לסדר העדיפות ההלכתי בין האמצעים השונים, וטוב יעשה זוג שיש להם סמכות הלכתית קבועה שהם מתייעצים איתה, אם יברר מהי שיטתה בעניין. בנוסף, חשוב לדעת שאף על פי שהעקרונות ההלכתיים כלליים וקבועים, מצב נקודתי של זוג מסוים עשוי לגרום לכך שביחס אליהם סדר העדיפויות יהיה שונה. המידע שבאתר מתייחס למצבים השגרתיים, ולגישה ההלכתית כלפיהם, אולם אינו יכול להחליף התייעצות פרטית של זוג עם סמכות הלכתית באופן ישיר. התייעצות כזו תאפשר לסמכות ההלכתית לתת מענה מותאם באופן מדויק יותר ממה שכתיבה כללית מאפשרת.
נושאים הלכתיים העומדים על הפרק בדיון באמצעי מניעה
בנוסף לעצם השאלה ההלכתית שמעלה ההימנעות מקיום המצווה של הבאת ילדים לעולם, מניעת הריון מעלה נושאים הלכתיים נוספים. נזכיר כאן בקצרה כמה מהמרכזיים שבהם.
“שלוש נשים משמשות במוך”
הדיון במניעת הריון במצבים מסוימים קיים כבר בדברי חז”ל. הדיון החז”לי עוסק בשלוש קבוצות נשים שמוגדרות “משמשות במוך”: קטנה- כלומר ילדה צעירה שאמנם התחתנה כבר אך יש סכנה בכך שתיכנס להריון, מעוברת- כלומר אישה הרה. ההנחה הרפואית בתקופת חז”ל היתה שקיום יחסים בזמן ההריון מסכן את ההריון, ומניקה- אישה בשנתיים שלאחר הלידה, שמניעת הריון נחוצה הן לה והן לתינוק שלה. מצד אחד האישה זקוקה להתאוששות בטרם תוכל לשאת הריון נוסף (ולכן גם לאישה שאינה מניקה אך טרם חלפו שנתיים מאז שילדה, יש דין של מניקה מבחינות מסויימות). מצד שני, בעולם העתיק היתה חשיבות קריטית לאפשרות של האם להניק את התינוק שלה עד גיל שנתיים מבחינת בריאותו של התינוק וסיכויי ההישרדות שלו. לדאגה זו לשלום הילד יש שלל השלכות הלכתיות.
הפוסקים נחלקו בשאלה האם שלוש נשים אלה, שגם מוגדרות “מסולקות דמים” חייבות למנוע הריון, ויש נשים נוספות שמותר להן למנוע הריון, או שמא אלה שלושת המקרים שבהם מותר למנוע הריון, בניגוד למצבים אחרים שבהם הדבר אסור.
מבחינה פרקטית “לשמש במוך” משמעו להניח בנרתיק חומר שחוסם את מעבר הזרע באופן חלקי. עד למאה העשרים לא היו אמצעי מניעה שאינם אמצעים חוסמים, וגם האמצעים החוסמים שהיו זמינים לציבור היו מוגבלים ביעילותם. השאלה ההלכתית בדבר היחס בין ההיתר או החיוב בדברי חז”ל, לבין עולם מניעת ההריון בתקופה המודרנית, משפיעה על ההתייחסות ההלכתית לאמצעי המניעה כיום. רבים מאמצעי המניעה כיום מונעים את האפשרות להרות מבלי להשפיע על קיום היחסים עצמו, אלא פועלים בהשפעה ארוכת טווח על גוף האישה. הבדל זה משפיע על הדיון ההלכתי הנוגע לאמצעי מניעה בכמה אופנים שונים: מצד אחד, קל יותר להתיר מניעת הריון עקיפה מאשר פעולה מיידית החוסמת את הזרע. מצד שני, לעיתים המניעה האפקטיבית יותר משנה את ההתייחסות ההלכתית לחסימת הזרע שהפכה ליעילה יותר.
איסור סירוס
סירוס נאסר הלכתית. האיסור חל על סירוס זכר, ובאופן שונה מעט נאסר סירוס נקבה.
בהתאם, מניעת הריון באמצעות חיתוך צינוריות הזרע של האיש אסורה. קשירת החצוצרות של האישה באופן בלתי הפיך אסורה אף היא. בחוברת זו כלל לא התייחסנו לאפשרויות אלו שקיימות בעולם הרפואה היום. אישה שיש סיבה רפואית שבגללה הרופאים שלה סבורים שנדרשת אצלה קשירת חצוצרות תפנה להתייעצות אישית.
חלק גדול מאמצעי המניעה (האמצעים ההורמונליים וגם ההתקנים התוך רחמיים) מבוסס על יצירת מצב שבו גופה של האישה אינו יכול להרות, אך אין שינוי באופן שבו בני הזוג מקיימים יחסים, והם אינם מונעים הריון באופן ישיר בזמן קיום היחסים. מבחינות רבות קל יותר להתיר מניעת הריון באופן זה מבחינה הלכתית, יחד עם זאת, עולות שאלות עקרוניות על היחס בין האופן שבו מונעים הריון לבין איסור סירוס. ברוב המקרים מדובר בפעולה זמנית, שמדמה מצבים בהם גופה של האישה אינו יכול להרות אף על פי שהיא אינה מונעת הריון, ולכן יש היתר לעשות זאת.
הוצאת שכבת זרע לבטלה
יהיו אשר יהיו גבולות האיסור על הוצאת שכבת זרע לבטלה (שיש עליהם מחלוקת הלכתית), אין ספק שחל איסור הלכתי חמור על קיום יחסים באופן שהזרע לא יגיע לגופה של האישה, במטרה למנוע הריון. אפילו בשעה שיש היתר הלכתי ואפילו הוראה הלכתית למנוע הריון, אין היתר ליצור מצב שבו הזרע אינו מגיע לגופה של האישה כמעט בשום מקרה. רבים מהדיונים על היחס ההלכתי לאמצעי מניעה שונים, הם למעשה דיון בשאלה האם קיום יחסים באופן זה מביא להוצאת שכבת זרע לבטלה. יש מצבים שבהם יש הסכמה שמדובר באיסור, אך יש מצבים אחרים שבהם קיימת מחלוקת לגבי היחס בין המציאות לבין איסור הוצאת זרע לבטלה.
פיקוח נפש
התורה מחייבת אותנו לשמור על נפשנו ובריאותנו. למצווה זו יש קשר ישיר לדיון על מניעת הריון. בראש ובראשונה, כיוון שהצורך לשמור על בריאותה של האישה הוא לעיתים קרובות נדבך מרכזי בחובה למנוע הריון במצבים פיזיולוגיים שונים. בנוסף, הצורך לשמור על בריאותה של האישה משפיע על הבחירה באמצעי המניעה שיעשה זאת באופן המוצלח ביותר. כמו בנושאים פיזיולוגיים רבים, אין בהכרח הסכמה על המשמעות המעשית של הנחיה זו.